Inna Kendzersky was born on June 13th, 1940, in Vilna in Lithuania, which was under Polish regime.
Between 1940 and 1941 she lived in the ghetto with her parents: Leon and Genia Kendzersky. She was an only child.
Inna's parents had two German friends: Professor Lucian Klein and his wife Lidia. They helped her family during the war and hid Inna in their house between 1942 and 1945. The exact location of the house in unknown, the only thing Inna remembers is that you could see a bridge crossing a river through the window. During the war Lidia went 40 kms on foot to some village where her sister lived to take food from. Inna doesn't remember the name of the sister.
Inna went to a Christian school where she lived. She was aware of the fact that there was a war going on, but not of the fact that she was Jewish. As a child Inna thought Lucian and Lidia Klein were her parents.
When the Germans built the ghettos in Vilna (The large one, and the small one), Inna's real father, Leon, was sent to "Ponar", a pastoral forest 19 kms south to Vilna which, under the Nazis occupation, became a valley of death for Jews. Today historians estimate that the number of victims in "Ponar" reached 80,000. Most of them Jews, and the rest were people who were defined "Enemies of the state" by the Nazis. Leon managed to escape from "Ponar", but died after a short time.
In the end of November 1947, after the end of the war, Inna and her mother moved to Haifa in Israel. They lived in a small room, just like all the other families. Today Inna lives near "Tochnit Lamed" in Tel-Aviv.
אינה קנגרסקי
אינה קנגרסקי נולדה במהלך מלחמת העולם השנייה ב- 13.06.1940 בווילנה, ליטא שלפני הכיבוש היתה תחת שלטון פולין.בשנה הראשונה לחייה (1940- 1941) היא חיה בגטו וילנה עם משפחתה: ליאון וגניה קנגרסקי והייתה הילדה היחידה במשפחתה.
להוריה היה חברים גרמנים לוציאן קליין, שהיה פרופסור לגרמנית, ואשתו לידיה. הם עזרו למשפחתה בזמן המלחמה ( 1942- 1945) והסתירו את אינה אצלם בבית. מקום המחבוא המדויק לא ידוע ואינה רק זוכרת שמחלון הבית נשקף נוף כפרי וגשר שחצה נהר באזור גטו וילנה. בעת המלחמה לידיה קליין הייתה הולכת ברגל כ- 40 ק"מ, עד לאיזה שהוא כפר שבו התגוררה אחותה של לידיה, כדי להצטייד באוכל. (אינה אינה זוכרת את שם האחות).
אינה למדה שם בכפר בבית ספר נוצרי. היא הייתה מודעת לזה שישנה מלחמה, אבל לא ידעה שהיא יהודיה, והייתה מתפללת תפילות נוצריות. אינה בהיותה קטנה חשבה שפרופסור לוציאן ולידיה קליין הם הוריה.
כאשר הקימו הגרמניםו את 2 גטאות וילנה. הגדול והקטן, אביה האמיתי, ליאון קנגרסקי נשלח לפונאר יער פסטוראלי במרחק של כ- 10 ק"מ מדרום לווילנה, אשר הפך בידי הנאצים לגיא ההריגה של יהודי העיר והסביבה. כיום משערים שמספר הקורבנות בפונאר הגיע לכדי 80,000, מתוכם כ-80% יהודים והשאר שבויים סובייטיים ואזרחים מלאומים שונים, בהם פולנים, רוסים, ליטאים, ואחרים, אשר נחשדו בפעילות עוינת כלפי המשטר.
משם הוא הצליח לברוח לסביבת (יערות) "רודניקי" שהייתה אז בשליטת "הארמיה קראיובה" (הפרטיזנים הרוסים) ושם הוא נפטר.
1943 - אינה ולידיה קליין ברחובות וילנה
עם תום מלחמת העולם, אינה ואמה עברו להתגורר בסוף נובמבר 1947 בחיפה, ישראל. שם הם גרו בחדר קטן, היות ולא היו מקומות ולכן נתנו רק חדר אחד לכל משפחה.
1947 - אינה בחיפה
היום מתגוררת אינה באזור ל' בתל אביב.
קטע מתוך ראיון עם אינה שערכו אנשי "יד ושם"
חמש ילדות
חמש ילדות ניצולות שואה מספרות את סיפוריהן כעבור שישים שנה. את סיפורי הילדות שאבדה בתהומות הפחד והזוועה , את סיפורי השכול של הקרובים והיקרים מכול , את סיפורי ההישרדות המופלאים והיציאה מין התופת אל החירות." הסיפורים שקראתי [... ] היו בלתי נשכחים. מרגע ששמעתי אותם הם הלכו איתי לכל מקום , נבצרים מבינתי , נצברים בתודעתי וצורבים [... ] זו ספרות עדינה ודקה , שיש בה הרבה תמימות של ילדים , שמדווחים על זוועות בלי שיפוט , ועם זאת יש לה שליחות.
דורית זילברמן
חמש ילדות מדברות
בספר חמש ילדות מדברות כתבה אינה על חייה בזמן מלחמה עם עוד 4 נשים: ערה מיכאל ובנה – ארז, חנה יחמוביץ – פטמן , עליזה רוזנווסר ועליזה ויטיס – שומרון .
מתוך הספר: בסיפורי ילדות אלה , אנו , חמש נשים בוגרות , מביאות את סודות ילדותנו מ"שם" , מארצות אירופה הכבושה. הייתה זו ילדות עשוקה. לא היו בה רגעי שמחה , משחק ותעלולים. בסיפורים האלה חוזרות אנו אל מחוזות סבל , געגועים , בדידות , אבל כנשים חזקות שידעו לשרוד בתנאים בלתי אפשריים.
אחדות מאתנו לא הרבו לספר עד כה על ילדותן ואיש בסביבתנו לא הכיר בנו את הפצעים שחווינו. התבגרנו בארץ , שירתנו בצבא , למדנו מקצועות , רכשנו השכלה גבוהה , מילאנו את תפקידי החיים: אהבנו , עבדנו , ילדנו ילדים ותרמנו לעם ולמולדת שאספה אותנו אל חיקה.
לא פינקו אותנו גם אחרי השחרור , נאלצנו להיאבק כל אחת בדרכה שלה , רובנו בלי הגב התומך של ההורים , שרידים בודדים ויחידים לעברם , עדים למשפחותינו האבודות , להורים שהבטיחו לחזור ולא שבו.
עתה , הגיע הזמן להסיר את העכבות ולפתוח את הסיפור האמיתי.
ניסינו לתאר את חוויות הילדות ממבטו של ילד , ללא שיפוט , ללא סינון - עובדות בלבד , כפי שילד קולט אותן , כי הרי זו הילדות היחידה שהייתה לנו.
כתבנו את הסיפורים מתוך צורך פנימי ומתוך רצון למסור לילדינו ולנכדינו ולדורות הבאים את מה שעבר עלינו.
מתוך הספר: בסיפורי ילדות אלה , אנו , חמש נשים בוגרות , מביאות את סודות ילדותנו מ"שם" , מארצות אירופה הכבושה. הייתה זו ילדות עשוקה. לא היו בה רגעי שמחה , משחק ותעלולים. בסיפורים האלה חוזרות אנו אל מחוזות סבל , געגועים , בדידות , אבל כנשים חזקות שידעו לשרוד בתנאים בלתי אפשריים.
אחדות מאתנו לא הרבו לספר עד כה על ילדותן ואיש בסביבתנו לא הכיר בנו את הפצעים שחווינו. התבגרנו בארץ , שירתנו בצבא , למדנו מקצועות , רכשנו השכלה גבוהה , מילאנו את תפקידי החיים: אהבנו , עבדנו , ילדנו ילדים ותרמנו לעם ולמולדת שאספה אותנו אל חיקה.
לא פינקו אותנו גם אחרי השחרור , נאלצנו להיאבק כל אחת בדרכה שלה , רובנו בלי הגב התומך של ההורים , שרידים בודדים ויחידים לעברם , עדים למשפחותינו האבודות , להורים שהבטיחו לחזור ולא שבו.
עתה , הגיע הזמן להסיר את העכבות ולפתוח את הסיפור האמיתי.
ניסינו לתאר את חוויות הילדות ממבטו של ילד , ללא שיפוט , ללא סינון - עובדות בלבד , כפי שילד קולט אותן , כי הרי זו הילדות היחידה שהייתה לנו.
כתבנו את הסיפורים מתוך צורך פנימי ומתוך רצון למסור לילדינו ולנכדינו ולדורות הבאים את מה שעבר עלינו.
אינה קנגרסקי מתוך הספר - חמש ילדות מדברות
אינה קנגרסקי
ילידת וילנה .בקטריולוגית. M.sc. מיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל – אביב.
אם לשתי בנות וסבתה לשתי נכדות. הוסתרה אצל משפחה פולנית. גדלה בקיבוץ עין החורש. שירתה בחיל האוויר בבקרת מטוסים.
עסקה במחקר רפואי. הומני – מכון רוגוף בבית – החולים בלינסון ובבית – החולים האוניברסיטאי Rigshospitalet בקופנהגן. וטרינרי – מכון וטרינרי בית דגן , עם תקופות השתלמות במכון לבריאות הציבור בבילטהובן שבהולנד , והמכון הווטרינרי המרכזי בוויברידגי , אנגליה.
פתיחה תרכיב חיסון אימהות ותכשיר הגמעת עגלים – אימונו קול, נגד מחלת השלשולים למות בעגלים יונקים ששווקו מסחרית למגדלים בארץ. לאחר הפרישה עשתה תואר שני M.F.A. באוניברסיטת תל–אביב בקולנוע, מסלול תסריטאות. כתבה תסריט לסרט באורך מלא – "מחפשים את סטפן וונדה ".
ילידת וילנה .בקטריולוגית. M.sc. מיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל – אביב.אם לשתי בנות וסבתה לשתי נכדות. הוסתרה אצל משפחה פולנית. גדלה בקיבוץ עין החורש. שירתה בחיל האוויר בבקרת מטוסים.
עסקה במחקר רפואי. הומני – מכון רוגוף בבית – החולים בלינסון ובבית – החולים האוניברסיטאי Rigshospitalet בקופנהגן. וטרינרי – מכון וטרינרי בית דגן , עם תקופות השתלמות במכון לבריאות הציבור בבילטהובן שבהולנד , והמכון הווטרינרי המרכזי בוויברידגי , אנגליה.
פתיחה תרכיב חיסון אימהות ותכשיר הגמעת עגלים – אימונו קול, נגד מחלת השלשולים למות בעגלים יונקים ששווקו מסחרית למגדלים בארץ. לאחר הפרישה עשתה תואר שני M.F.A. באוניברסיטת תל–אביב בקולנוע, מסלול תסריטאות. כתבה תסריט לסרט באורך מלא – "מחפשים את סטפן וונדה ".
VILNA
Poland and Lithuania both claimed Vilna (Vilnius) after World War I. Polish forces occupied Vilna in 1920, and before the outbreak of World War II, the city of Vilna was part of northeastern Poland.
Under the terms of the German-Soviet Pact, Vilna, along with the rest of eastern Poland, was occupied by Soviet forces in late September 1939. In October 1939, the Soviet Union transferred the Vilna region to Lithuania. The population of the city was 200,000 at this time, including over 55,000 Jews. In addition, some 12,000-15,000 Jewish refugees from German-occupied Poland found refuge in the city. Soviet forces occupied Lithuania in June 1940 and in August 1940 incorporated Vilna, along with the rest of Lithuania, into the Soviet Union. On June 22, 1941, Germany attacked Soviet forces in eastern Europe. The German army occupied Vilna on June 24, 1941, the third day after the invasion.
Under the terms of the German-Soviet Pact, Vilna, along with the rest of eastern Poland, was occupied by Soviet forces in late September 1939. In October 1939, the Soviet Union transferred the Vilna region to Lithuania. The population of the city was 200,000 at this time, including over 55,000 Jews. In addition, some 12,000-15,000 Jewish refugees from German-occupied Poland found refuge in the city. Soviet forces occupied Lithuania in June 1940 and in August 1940 incorporated Vilna, along with the rest of Lithuania, into the Soviet Union. On June 22, 1941, Germany attacked Soviet forces in eastern Europe. The German army occupied Vilna on June 24, 1941, the third day after the invasion.
1941 - Main entrance to the Vilna ghetto
VILNA GHETTO
In July 1941, the German military administration issued a series of anti-Jewish decrees. During the same month, German aided by Lithuanian auxiliaries killed 5,000 Jewish men at Ponary forest, eight miles outside Vilna. A German civilian administration took control of Vilna in August 1941. At the end of the month, Germans killed another 3,500 Jews at Ponary.The Germans established two ghettos--ghetto # 1 and ghetto # 2--in Vilna in early September 1941. Jews considered incapable of work were concentrated in ghetto # 2. In October 1941, German Einsatzgruppe detachments and Lithuanian auxiliaries destroyed ghetto # 2, killing the ghetto population in Ponary. Lukiszki Prison served as a collection center for Jews who were to be taken to Ponary and shot. By the end of 1941, the Einsatzgruppen had killed about 40,000 Jews in Ponary.
The Jews in ghetto # 1 were forced to work in factories or in construction projects outside the ghetto. Some Jews were sent to labor camps in the Vilna region. In periodic killing operations, most of the ghetto's inhabitants were massacred at Ponary. From the spring of 1942 until the spring of 1943, there were no mass killing operations in Vilna. The Germans renewed the killings during the final liquidation of ghetto # 1 in late September 1943. Children, the elderly, and the sick were sent to the Sobibor extermination camp or were shot at Ponary. The surviving men were sent to labor camps in Estonia, while the women were sent to labor camps in Latvia.
The Vilna ghetto had a significant Jewish resistance movement. A group of Jewish partisans known as the United Partisan Organization (Fareynegte Partizaner Organizatsye; FPO) was formed in 1942 and operated within the ghetto. The resistance created hiding places for weapons and prepared to fight the Germans. In early September 1943, realizing that the Germans intended the final destruction of the ghetto, resistance members skirmished with the Germans, who had entered the ghetto to begin the deportations. The Jewish council, however, agreed to cooperate in the deportations of Jews from the ghetto, hoping to minimize bloodshed. Consequently, the FPO decided to flee to the nearby forests to fight the Germans. Some ghetto fighters escaped the final destruction of the ghetto, leaving through the sewers to join partisans in the Rudninkai and Naroch forests outside the city.In September 1943, in an attempt to destroy the evidence of the killing of Jews at Ponary, the Germans forced detachments of Jewish laborers to open the mass graves and burn the corpses. Jews from nearby labor camps continued to be killed at Ponary.
During the German occupation, tens of thousands of Jews from Vilna and the surrounding area, as well as Soviet prisoners of war and others suspected of opposing the Germans, were massacred at Ponary. Soviet forces liberated Vilna in July 1944.
Source: United States Holocaust Memorial Museum
הירשם ל-
רשומות (Atom)
